לבחור ולעשות
היציאה לעצמאות העסקית שלי קרתה בגיל 21 אבל משם ועד לתחושת עצמאות אמיתית, כזו הקשורה בחירות ובדרור, הייתה דרך ארוכה ומפותלת.
העובדה שתמיד הייתי אדון לעצמי לא שינתה בהרבה את תחושת השגרה המשעממת שתקפה אותי, לעתים בהפתעה גמורה.
חווית המיצוי וההרגשה שזה קטן מדי ושיש משהו גדול שמחכה לי הגיעה לקצה.
הרצון לצאת מהתבניות וממירוץ העכברים, שבו המשאב המשמעותי ביותר, זמן חיינו, נמכר ללא משא ומתן הולם בעבור 4 קירות, בעוד שברקע ישנה כוונה אמתית לחגוג את החיים בעשורים המאוחרים יותר, בהם רובנו נהיה חלשים יותר, לא הייתה הגיונית בעיני.
ואז הקול שבראשי אמר: הפוך גוטה.
עכשיו זה הזמן שלי. אני מכניסה שחקן חדש ללוח השחמט של חיי ומעניקה לו כח משמעותי. זה עוד לא התחיל אבל זה מורגש באוויר בכל יום ואני אסירת תודה על המסוגלות לבחור. לבחור ולעשות.
האם באמת יש לנו בחירה חופשית?
האין אנו מהופטנים מבלי לדעת ושבויים במסרים חודרי תודעה המועברים אלינו ברדיוס של 360 מעלות?
מנגנון ההגנה המיידי שלנו, כשומר סף אחראי ואמין, יעיד שזו בחירה חופשית.
כל אחד מאיתנו יאמר בבטחון מלא שברור שהוא בוחר מה לעשות בחייו ואין ספק שהוא יכול לבחור אחרת…
אבל בפנים, בתוך הריבוע הקוסמי שבבטן, ברור היה גם לי שתכתיבים לא מודפסים משפיעים עליי. נבהלתי לגלות שהם מובילים אותי לפעמים כנגד רצוני, אפילו במקומות הקטנים שבהם הבחירות פשוטות יחסית.
אז איך באמת אפשר ליצור בחירה חופשית?
Free will מונח מרגש שגורם לי לפרפרים בבטן וגורם לי לשאול ולבחון האם באמת בחרתי עכשיו מרצוני החופשי או שנאלצתי לדבר ואיני שבעת רצון.
וכשאתם מתאמנים על בחירה חופשית תבינו למה בדיוק אני מתכוונת…
אני מתכוונת לבחירה חופשית ועצמאית שבה אנחנו מכינים פופקורן, מתיישבים על הספה, צופים בסרט של חיינו, כפי שתועד עד כה, ובוחרים לכתוב את ההמשך.
לא לזרום אל ההמשך, לא לבדוק מה יהיה בהמשך אלא לנסח, לכתוב ולהוציא לפועל את ההמשך כמו שבאמת היינו רוצים לראות אותו.
ואל תספרו לי על המגבלות, זה מעייף וזה הרשים אותי רק עד גיל 30. מאז בגרתי ומאסתי בתירוצים.
אני מתחברת לאנשים שמסמנים אתגרי דרך כדי לתכנן את ההתמודדות איתם, אני מותשת מאלו שמסבירים, תוך יצירת רשימת מכולת, את הסיבות שהופכות את הכל לבלתי אפשרי.
תעצרו רק לרגע, תתבוננו סביבכם, אנחנו חיים את חוק הממוצע החברתי הארד קור.
אנחנו זה הממוצע של עשרת האנשים הקרובים אלינו, אז מה הפלא שקשה לנו לחשב מסלול מחדש? אנחנו רואים סביבנו רק מסלולים דומים.
אבל מה אם ניצור רק לרגע, סביבה אחרת? אפילו וירטואלית…
הרי היועץ הכי טוב הוא זה שכבר עשה את מה שתרצו לעשות ולא זה שיודע לספר מה כדאי לעשות אך כשל שם בעצמו.
בהתאמה, מה אם נבחר לעקוב אחרי 10 אנשים שכתבו וכותבים פרק דומה לזה שאנחנו רוצים לכתוב בחיינו?
אני אומר לכם מה יהיה אז.
אז תהיה תחושת בהלה, חוק פראטו יפעל ו 70 אחוזים ישובו לסורם
אבל למזלם של 30 האחוזים הנותרים הם יבינו, האסימון שם יפול… הם יבינו שלא צריך שום דבר מיוחד כדי לעשות זאת, צריך רק לבחור ולעשות.
רעיון: שמרו על החברים ועל האהובים שלכם אבל צרו לכם סביבה נוספת, כזו שמתאימה יותר למטרות העתידיות שלכם (Link to article 2) אפילו רק ברמה הוירטואלית. נקו את אלו שלא מעשירים ומקדמים אתכם והשאירו ברשת שלכם רק את אלו שמעוררים בכם השראה להמשך הדרך. אם כבר נכפה על מוחנו להשטף מכל עבר, לפחות שזה יהיה בחומר טוב.
בתמונה: שבט ארוכות הצוואר בצפון תאילנד, האם יש להן בחירה חופשית? השאלה הדהדה בראשי תוך כדי שצילמתי. גם כאשר ראיתי את שמחת החיים ואת חדוות העשייה שלהן (ליצירת צעיפים ופיצ’יפקעס) לא מצאתי תשובה ברורה.
